מרבית חיי עברו עלי בחיפוש מתמיד. חיפוש אחר השקט הפנימי, אחר המשהו הזה – ש"זה מה שאני צריכה לעשות". חיפושיי הובילו אותי לפני כעשרים שנה ללימודי "מדעי ההתנהגות". אחרי זמן מה, כשעברתי ללימודים של רפואה משלימה, התחלתי להבין את אחד מעמודי התווך של התובנות שלי היום: לכל דבר שאני פוגשת בחיי, בין אם זה אירוע כלשהו או אדם, יש תפקיד; אין "סתם". בכל מה שנקרה על דרכי יש משהו שאני צריכה להתבונן בו, משהו שעליו תתבסס התפתחותי האישית בעתיד.
אני מדברת כאן, מהמקום הספציפי הזה – על שינוי טוטלי בשבילי: ממקום של "אלוהים מת באושוויץ" להבנה, שיש כוח גדול כלשהו שחושינו אינם מסוגלים לתפוס, כשם שאיננו יכולים לתפוס את גודל הבריאה עצמה...
בשיעור הכי מדעי שיש, קלטתי פתאום שהכול בנוי בצורה כה מושלמת, שלא ייתכן שכל זה מקרי. יש איזה מלחין ענק שכתב את היצירה הזו וממשיך לכתוב אותה כל הזמן. היצירה שבה כל פרח יודע מתי לפרוח, איך, באיזה גודל ובאיזה צבע. ובעיני רוחי ראיתי מנצח-על העומד ומנצח על "תזמורת" המבצעת את היצירה האדירה הזאת.
מכאן נפתחה לפניי הדלת להבנה וליכולת לקלוט דברים שלא יכולתי לראות קודם – אז, כששדה הראייה שלי היה מצומצם. לימודיי קיבלו תאוצה וסקרנותי לא ידעה שובע. לימודים, ובמקביל טיפולים והתפתחות אישית (בתחומים שלמדתי – כמה גישות בפסיכותרפיה גופנית-נפשית-אנרגטית. לימודים אלה לוּו בתהליכים של התפתחות אישית שבין היתר כללו טיפולים).
כיצד אובדן ומוות מסייעים להבנת משמעות החיים? במשך השנים חוויתי כמה פעמים אובדן. בתחילת תהליך ההתפתחות האישית שעברתי שכלתי את בעלי ואת אבי בהפרש של חודש. את אמי איבדתי בהיותי בת 30; בתחילת דרכי בארץ איבדתי חברים טובים במלחמה; בין לבין ליוויתי את ילדיי בשכול של חברים טובים שנהרגו או נפטרו. אני עצמי נולדתי שנה לאחר שהוריי חזרו ממחנות המוות; איבדתי שלוש אחיות. כמעט שישים שנה עברו עד שהייתי מסוגלת לבטא "את אחותי", "את סבתא שלי", בסדנאות, לנציגות שייצגו את הדמויות במשפחתי הענפה, שאותן לא הזדמן לי להכיר. חיי התחילו עם הוריי, וכאילו לא היה דבר לפני כן...
מכאן והלאה גבי לא חשוף יותר. היום, בעקבות התהליך שעברתי אני יכולה להתחבר ולהרגיש את המלאוּת במקום את החלל הריק, את הנוכחות של השרשרת הארוכה של אנשים שמהם באתי. שהרי הם היו קיימים, היו להם חיים, גם אם אני עצמי לא הכרתי אותם.
הצמיחה המואצת שלי באה בעקבות היותי בבור עמוק, שבו היו לי שתי אפשרויות: לשקוע עמוק יותר או לצאת משם.
וההחלטה שלי הייתה לצאת, ובגדול!
היום אני מלווה אנשים בתהליך שהם עוברים בסדנאות "קונסטלציה משפחתית ותנודות הנשמה".
אלה תהליכים עוצמתיים, וכפי שהם ריפאו אותי, הם יכולים לרפא את המבקשים להתרפא.
ואני מרגישה שהגעתי הביתה, לשקט הפנימי. התהליכים שאני עברתי, וממשיכה לעבור כל יום, כל סדנה, איפשרו ללב שלי "להפשיר", ולחוות את הכאב והשמחה בכל עוצמתם.
בשבילי "לחיות" משמע "להרגיש". ואני יודעת שכל מה שחוויתי ולמדתי הוביל אותי למקום שאני נמצאת בו היום.
ואני אוהבת את המקום הזה.
|