שלח לחבר        שמור במועדפים

יום ראשון 24 ספטמבר 2017

 
 

דוגמאות נוספות:


אישה כבת 35 מבקשת לשפר את יחסיה עם אביה. כשמעמידים נציגים לבני המשפחה המקורית – אבא, אמא והילדים – מתברר שאבא "לא רואה" – אף לא אחד מהם. הוא מביט רחוק, למקום שהוא מחוץ למשפחה. כשמעמידים אדם אחד או יותר באותו מקום שהוא מביט אליו, האב פשוט הולך ומצטרף לאותו מקום בהכריזו: "זה המקום שלי". באחד המקרים היו אלה החיילים שלו שנהרגו בקרב. במקרה אחר היה זה אח בכור שלא ידעו על קיומו. (הדוגמאות הנ"ל אינן מקרים בודדים, לצערנו.)


מטופלת כבת 60 (או כל גיל אחר) מבקשת לתקן את הקשר הגרוע שיש לה, והיה לה מאז ומעולם עם אמא שלה. במקרה כזה מעמידים כמה נשים שמייצגות כמה דורות, כדי לבדוק באיזה דור הקשר בין אם לבת התקלקל. מסתבר שבמשך כל הדורות הקודמים (אני בודקת עד 7 דורות אחורה, אך לפעמים ברור שהדבר התחיל הרבה לפני כן) היו בעיות בקשר. הדרך שבה נעשו זיווגים זה עידן ועידנים משפיעה עד היום, על אף שחלו שינויים רבים בעולם. כאשר מחַתנים ילדות צעירות שאינן בשלות לזוגיות ולהיריון – הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית – ברוב המקרים הן מגיבות בחוסר יכולת להיות נוכחות כאימהות וכנשים. מופיע פה גם הרבה פחד. חוסר היכולת להיות נוכחת עובר מדור לדור, גם היום, אף שהמנהגים השתנו.

במקרה אחר הבת מתלוננת שאינה יכולה ליצור קשר של ממש עם אמא שלה. מתברר כי האם, שעם תום המלחמה הייתה בת 13, הייתה ניצולת שואה יחידה במשפחתה. כל מה שהיא יכולה לראות זה את משפחתה שאיננה. היא אינה מסוגלת להיות נוכחת בזוגיות שלה, ואינה יכולה להיות אימא. הבת לוקחת את התפקיד שלה – להיות אימא של המשפחה. כשהיא בעצמה יולדת מתחתנת ויולדת ילדים, המבט שלה

הוא לאחור – לאימא שלה והמשפחה שלה. וזה פוגע בזוגיות ובאמהות שלה עצמה.


אישה כבת 60 סובלת מזה 40 שנה מחרדות המלוּות בהרגשת חנק ובלחץ בחזה. אבא שלה היה נשוי לפני המלחמה וששת ילדיו ואשתו הראשונה הומתו בגז באושוויץ.... היא אף פעם לא העלתה בדעתה שילדיו המתים של אביה הם אחים שלה. זה היה גדול מדי, ילדה קטנה (או גדולה) לא יכולה לעמוד בזה.


אמא לנער בן 16 מבקשת לבדוק אם היא יכולה לעזור לבנה שסובל מאסטמה קשה ואיך עושים זאת. לאחר בדיקת אירועי העבר מתברר, כי הסבא של הנער איבד באושוויץ את משפחתו הראשונה – אז הייתה לו ילדה בת חמש. הסבא חש עתה חסר תועלת, מרגיש אשמה, בוכה, אינו מסוגל לפקוח את עיניו ולהסתכל על הילדה שבוכה, הרוצה לחיות. הבן שלו, שהוא האבא של הנער בן ה- 16, אינו יכול להסתכל על הילדה, על אמהּ ועל אביו. מי שהולך ו"מצטרף" לילדה הוא הנער, שכאילו אומר: "אני לא יכול להשאיר אותה לבד," זה מסביר את סבלו היום.


בשני המקרים (ויש אלפים כאלה) לא קברו את המתים ולא התאבלו עליהם. וברוב המקרים גם לא סיפרו עליהם לילדים שנולדו אחרי המלחמה. הם כאילו נשכחו - "לא שייכים". אך וכולנו, איפשהו בתוכנו, יודעים על קיומם, ועל ידי הפעולות וההתנהגויות הבלתי מוסברות שלנו, אנו כאילו מוצאים את הדרך להתחבר אליהם ועל ידי כך לא לאפשר לעצמנו לחיות את חיינו אנו.


"לנו ברור שכדי לשרוד, חייבים להביט אך ורק קדימה". משפט זה נאמר בסרט "פיצה באושוויץ" שהוקרן ביום השואה 2008. אך זה משפט שמבטא את דרך הישרדותם של הניצולים – הדרך היחידה האפשרית.

הילדים והנכדים של הגרמנים, ושל הנאצים, מתמודדים עם רגשות אשמה קשים, מבלי שהם מודעים להם בדרך כלל.

בנושא של יהודים גרמנים אדון במאמר נפרד.


ועוד דוגמה: משפחה שבה אף אחד מבני המשפחה אינו מוצא את מקומו, ואין קשרים ביניהם לבין עצמם. מתברר, כי איבדו תינוק ומעולם לא דיברו עליו ולא התאבלו עליו.


גבר בן 33, אישה בת 42, כל אחד מהם מרגיש שאין לו מקום. שניהם ילדים מאומצים. הם לא יודעים לאן הם שייכים.


ולסיכום סוגיה זו – המידע שהצטבר בעקבות תצפיות על אלפי מקרים, מצביע על כך שאירועים כמו מוות מוקדם של ילדיה של סבתא רבתה עלולים להיות הסיבה לעקרות של הנינה. בצורה לא מודעת, הנינה מזדהה עם גורל הסבתא. לקֶשר לא טוב בין הורים לילדים יכולים להיות שורשים הנטועים דורות רבים קודם לכן. חוסר יכולת להיות נוכח בזוגיות ובמשפחה עשוי לבוא עקב כאב עמוק, או חוסר צדק שחווה מישהו במשפחה לפני דור או שניים או יותר.


ברט הלינגר, ואחרים שמשתמשים בשיטה זו, אינם היחידים בעלי הממצאים האלה. ממצאים התגלו גם על ידי אחרים דרך מחקרים שונים. רבות נלמד על האפשרות של השפעות שליליות על בני משפחה אשר נולדו שניים, שלושה או יותר דורות לאחר מכן.

מה שמייחד את ברט הלינגר הוא השימוש במונח "קונסטלציות משפחתיות", המסקנות שניתן להגיע אליהן, ובעיקר דרך ההתערבות שהוא פיתח.


הלינגר גילה, ליתר דיוק גילה מחדש, דברים שנשכחו זה עידן עידנים. כל העבודה מבוססת על תצפיות ארוכות טווח של ההתנהגות האנושית: ישנם חוקים אוניברסליים, ואנו, כבני אדם, כפופים להם.


ישנו סדר טבעי של דברים, וכשהסדר מופר, ההשפעה מורגשת על ידי הדורות הבאים. אז המערכת מנסה לאזן את עצמה. לפי הלינגר, הפתרון מופיע כאשר כל אחד מבני המשפחה לוקח את מקומו הראוי העכשווי, לוקח על עצמו את תפקידו הוא, ונמנע מלהתערב בגורלם של אחרים.


רוב הקשיים האישיים, והקשיים ביחסים הבינאישיים הם תוצאה של בלבול במערכת המשפחתית.


הבלבול מופיע כאשר, בלי לרצות ובלי לשים לב לכך, אנו משלבים בחיינו את הגורל של אדם נוסף מהמשפחה, למרות העובדה שאותו אדם חי בעבר הרחוק. כך אנו חוזרים על גורל של בן משפחה שנוּדה, נשכח, או לא קיבל הכרה במקומו הראוי. אנו מנסים לחיות את חייו שלו עבורו, או "יוצרים" מחלה או אסון כדי להקל על תחושת האשמה. יש מקרים אחרים, שהזדהות עם גורל של אנשים שאינם שייכים למשפחה משפיעה על חיינו ועל חיי משפחותינו בצורה דרמטית, כמו למשל חברים לנשק שנהרגים, מוות במקרים של רצח, תאונות וכדומה.

החוקים העיקרים הם:

  • לכל אחד זכות שווה להשתייך למערכת המשפחתית.
  • ישנה היררכיה בסדר שבה אנשים מגיעים למערכת – לפי סדר הלידה. הורים באים לפני הילדים, ילד ראשון מגיע לפני ילד שני, שלישי וכו'.
  • תפקיד ההורים הוא לתת ותפקיד הילדים הוא לקבל ולהעביר הלאה לדורות הבאים.
  • הגבר הוא במקום הראשון במשפחה, אך הוא עובד בשירות האישה.

הפרת החוקים מתרחשת מסיבות שונות, ולא מרצון:

  • כאשר ילדים או מבוגרים צעירים מתים אך לא מתאבלים עליהם.
  • לידות טרם זמנן – אין מדברים עליהן ולא מתאבלים עליהן.
  • כאשר ילדים נמסרים לאימוץ ולא מדברים על כך.
  • כאשר הורים מאמצים אינם מכירים בהורים הביולוגיים של ילדיהם.
  • כאשר אין מכירים (acknowledged) ולא מכבדים קשר משמעותי שהיה לפני הזוגיות הנוכחית.
  • כאשר קשר מחוץ לנישואין נשמר בסוד.
  • כאשר אין "זוכרים" מאורעות שקרו במלחמה, ואין מכבדים את המתים או לא מתאבלים עליהם.
  • כאשר יש סודות במשפחה.
  • ועוד סיבות רבות אחרות...

כאשר אחד מהגורמים האלה קיימים, התוצאות מורגשות, לעתים שניים או שלושה דורות לאחר מכן.


התוצאות מופיעות כחוסר שקט, כעס, עצב, דיכאון, עקרות, מחלות פיזיות או נפשיות, התמכרויות, התאבדויות. כל זאת בלי להיות מוּדעים כלל לדברים שקרו בדורות הקודמים, לפעמים בלי לדעת על קיום אנשים מסוימים או אירועים שאירעו.


הפרת הסדר הטבעי גורם להסתבכויות, "פלונטרים", וילדים הופכים להיות כמו הוריהם, לערֵב את עצמם בעניינים של הוריהם. הם מנסים להקל עליהם בכך שהם בעצמם סובלים. "אני אעשה את זה במקומך, אמא," – הוא משפט שאינו נאמר, אך רבים פועלים לפיו. ככל שהם גדלים, פעמים רבות הם מרגישים כעס, ומנסים לבנות חיים חדשים על ידי התרחקות ודחיית המשפחה, לפעמים העברת החיים לקצה השני של העולם. אולם זה לא עוזר. כאשר הם נשארים קשורים למשפחה בצורה זו, הם אינם חופשיים להמשיך בחייהם כפי רצונם. כאשר הם מוצאים בני זוג, הם לא יהיו זמינים במלוא מובן המילה כיוון שהם לכודים בקשר עם הוריהם. ("אישה שאין לה אמא, לא יכול להיות לה בעל", על פי הלינגר).

הסדנאות הבאות

 
 

הכניסו את שמכם וכתובת הדואר האלקטרוני שלכם וקבלו מידע שוטף אודות הסדנאות הבאות.
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
 

קטרינה פרקש - מנחה
רח' בורוכוב 4
קרית טבעון.
טל: 077-7835095
נייד: 052-2488795

 
 

Powered By Quickyweb בניית אתרים Seo-Media