שלח לחבר        שמור במועדפים

יום ראשון 24 ספטמבר 2017

 

במייל שקיבלתי שמעתי שיר של ילד. הקשבתי ורשמתי את המילים.

השיר מבטא את המחשבות שלי, שלנו, לגבי החיים והעתיד.




אני מחפשת מה לכתוב, והרעיונות באים והולכים. חולפים במוחי וכבר עברו ונעלמו.

המציאות הרי מספקת לנו, לי תמיד נושאים – רק לפתוח עיניים ואוזניים.

כרגע פתחתי מייל מחברה. את המיילים שלה אני נוהגת לפתוח – כי זה תמיד משהו מעניין.

והנה – ילד שר שיר. ילד קטן – אולי בן 12 או 13.

זה נוסח אחר לשיר שאנחנו שרנו כשהילדים שלנו נולדו. "...שזו תהיה המלחמה האחרונה...".
זה לא עזר. המלחמות נמשכו, עוד ועוד ועוד.

בהרבה נאיביות – האמנתי בכל השנים שבאמת זה ייגמר. עד לפני שנתיים. משהו בי נשבר אז, בלבנון.

אני מסתכלת על המציאות – ואני רואה כל פעם מחדש את התמונה, את הקוטביות. אני מדברת על אנשים. האנשים עצמם הולכים לשני הקטבים. כאילו המרחק בין שני הקטבים הולך וגדל כל הזמן. ואני מוצאת את עצמי מתנדנדת בין שניהם.


מצד אחד, יש את השנאה התהומית כביכול לכל מה שמערבי – וכמובן אנחנו בשורה הראשונה.
אך מצד השני – הטוב, האהבה, הקבלה של האחר – מרים ראש יותר ויותר, בכל מיני צורות – בכל מיני
מקומות בעולם, על ידי כל מיני אנשים, בכל מיני גילאים.


את השיר ששמעתי לפני חצי שעה, שר ילד. בחלומו כל הילדים שרים שיר של אהבה לכל ילד וילדה, השמים כחולים, השדות מוריקים, והצחוק הוא שפת העולם.
כשהוא מתעורר – הוא רואה אנשים נצרכים, והוא שואל למה זה צריך להיות כך. הוא אומר שהוא איננו מבין מדוע זה צריך להיות כך. מדוע איננו מושיטים יד כשמישו זקוק למישהו אחר. והוא מבקש שיסבירו לו מדוע זה כך, הוא שואל שוב ושוב : "למה?".


הילד הקטן שואל האם, על מנת להוכיח מי הוא, יצטרך להלחם כשיהיה גדול, האם לשם כך נועדו חייו. הוא שר את כאב האדמה, היערות, האוקיאנוס והדולפינים. אם כולנו אותו הדבר, מדוע אנו מעבירים את האשמה מאחד לשני? מדוע איננו יכולים פשוט להיות חברים?


אין לי ברירה אלא להסתכל אחורה מעט, לפני שבוע ושבועיים, לימי הזיכרון שלנו. כאילו הילד הזה ששר, מספר את סיפורם של כל הילדים, הקטנים והגדולים, מאז ועד היום. את התקווה שלהם לחיים טובים יותר. את התקווה שלהם פשוט "לחיות".


אני מקבלת הרבה מיילים עם דברים נפלאים, אופטימיים ואוהבים. מכל מקום בעולם. זה הצד הטוב.
משהו טוב קורה בכל זאת . זו התקווה בשבילי. הדברים זזים בכל זאת לכיוון טוב.


אני מאמינה, מתוך הניסיון של חיי ועבודתי, שהעבודה שאנחנו עושים, כשאנו "עוזרים" לאהבה לזרום בחופשיות בתוך המשפחה, ומשם הלאה, לאחר שעשינו "סדר באהבה", זה כמו נר קטן שנדלק בתוך החושך. ואני רואה את הנרות הקטנים האלה, שמדליקים נרות אחרים, של משפחותינו, וחברינו. בסופו של דבר, עוד נר ועוד נר – יביאו אור.


כשאני מביטה סביבי, מתעוררת בי תחושה של ,אין זמן". ניצחון ה"אור" הוא לא רק חשוב, הוא הכרחי ודחוף ביותר.

הסדנאות הבאות

 
 

הכניסו את שמכם וכתובת הדואר האלקטרוני שלכם וקבלו מידע שוטף אודות הסדנאות הבאות.
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
 

קטרינה פרקש - מנחה
רח' בורוכוב 4
קרית טבעון.
טל: 077-7835095
נייד: 052-2488795

 

Powered By Quickyweb בניית אתרים Seo-Media