ילדים מאומצים

ילדים מאומצים – איך הם מרגישים?

מחשבות אלה עלו בי פעמים רבות.

אימא שלי נמסרה לדודה שלה בגיל 5 כדי שהיא תגדל אותה – "לפחות ככה יהיה לה מה לאכול". אמרה הדודה לאחותה, סבתי, במזרח אירופה של אותם ימים – תחילת המאה ה- 20. וכשאימי הייתה בת 9, סבתי נפטרה. והבעל של אותה דודה ..... היא לא סיפרה לי אף פעם מה היה כדי שלא יכאב לי. ואין שום סיכוי שאדע אי פעם. כבר אין את מי לשאול. ואולי ככה זה צריך להיות – יש דברים שילדים לא צריכים לדעת "זה לא עניינם" – כפי שאומר ברט הלינגר.

תמיד שאלתי את עצמי שאלות, שאלות של קיום. אך למרות זאת, לא שאלתי את עצמי עד לפני מספר שנים איך אימא שלי הרגישה עם זה שהיא בעצם הוצאה מהבית. מה ילד קטן מבין ב"אין מספיק אוכל?"

כל מה שילד קטן יודע זה : "אני לא מספיק טוב כדי שישאירו אותי אתם", "בטח עשיתי משהו רע". "אני אשם". "אם לא יכולתי לתקן את המצב –אז אני לא שווה, כנראה מגיע לי עונש". וזה לכל החיים. יש ילדים שזכו במשפחות אוהבות ומכילות. אך השאלות לגבי השייכות בעינן עומדות.

איך ילד כזה מרגיש?

שאינו יודע לאן הוא שייך. שאין לו מקום. כל החיים ירצה שיראו אותו, שאימא תראה אותו, שאבא יראה אותו, שאם הוא יעמוד במרכז הוא בטח יתפוס מקום של מישהו אחר. שהוא שקוף. הוא יסגל לעצמו בהתנהגותו – רגעים שהוא יכול להעלים את עצמו, הוא ירצה לרצות תמיד כדי שיקבלו אותו, שיהיה שייך, או שילחם כל הזמן. וזו כנראה רשימה חלקית....

אלה הדברים שאני נתקלתי בהם בעבודתי.

אימא שלי הייתה קטנטונת. והיא ידעה לעשות את עצמה עוד יותר קטנה, להעלים את עצמה, לעשות את עצמה שקופה....אך לי אישית היה מזל - "היא כנראה באה מכוכב אחר" אמר לי פעם מישהו – שאני מחשיבה איש חכם אמיתי. היה לי טוב לשמוע אותו. זה איכשהו הרגיע את אותי, ואת המצפון שלי.

למה מצפון שלי? איך זה קשור אלי ולמצפון שלי? אני לא בטוחה עד היום, אך תמיד הרגשתי רע עם הידיעה שלא שאלתי, לא ידעתי מה עבר עליה לא ניחמתי אותה. והיא נפטרה כשעוד לא הייתי בשלה לשאול ולשמוע. המזל שלי – שהיא באמת הייתה מיוחדת כל כך – שהיא ידעה לתת המון אהבה למרות הכול. ידעה להכיל אותי אך זו אני שלא סיפרתי לה כשכאב לי – דאגתי שהיא תראה אותי רק כשאני שמחה. (היא גם עברה את השואה באושוויץ). אז אסור לי להכאיב לה – כי היא סבלה מספיק. באותם זמנים לא ידעתי לפרש את התנהגותי. חשבתי כי דברים רעים, או מפחידים, קורים כי הפרתי כללים שחשבתי שהם קיימים. לאמתו של דבר זו אני שהמצאתי אותם.

לאחרונה יצאה לי לעבוד בסדנה עם ילדים מאומצים, וילדים שאין מכירים את שני הוריהם –

ואני צריכה להגיד להם תודה – ראיתי דרכם את אימא שלי, את הכאב שלה, יכולתי להרגיש אותה.

אך הפעם יכולתי להכיל את זה. התבגרתי.

יש לי תפילה בלב: "תן לי אלוהים אפשרות לתת יד לילדים אחרים – במקום לאימא שלי, למצוא את מקומם בעולם".