5.6.2009. היום
5.6.1998 בעלי היקר, יובל פרקש, אב ילידי, אהובי וחברי הטוב, החזיר את נשמתו לבורא. יהיה זכרו ברוך.
5.6.1967 מלחמת ששת הימים מתחילה.
6.6.1944 התחלת הסיום של מלחמת העולם השנייה - הפלישה לנורמנדי.
בתקווה שהיום יעבור בלי הפתעות. אמנם - אתמול ברק אובמה נשא נאום באוניברסיטה בקהיר - נאום מעניין - אני מאד מקווה שיהיו תוצאות חיוביות לדו שיח החדש עם העולם המוסלמי - זה בהחלט שינוי גדול - כדברי אחד הכתבים - אובמה התייחס אליהם כאל בוגרים. ובוגרים צריכים לקחת אחריות. ולאחריות הזו יש הרבה מאד פנים.... אני רוצה להאמין שהעולם מתחיל להתפקח....
אנחנו, מצידנו, נחפש את השלום והשלם הפנימי שלנו, ושל משפחתנו, ואולי כך נקרב קצת את שלום העולם...
אז ככה - את האות של מלחמת ששת הימים קיבלתי לא סתם: הייתי במילואים חודשיים. הייתי אזרחית כבר חצי שנה כשפרצה המלחמה. כנראה שחלקכם הייתם עדיין בתכנית (אולי), חלקכם הייתם ילדים קטנים, ואולי חלקכם הייתם בצבא, או אחרי, כמוני.
זו הייתה המלחמה הראשונה שלי - בארץ. הייתי עולה חדשה, 5 שנים בארץ.
ופתאום מלחמה. הייתי צריכה לעכל את המקום החדש בכלל, החיים בקיבוץ, רחוק מההורים, שפה אחרת, מנטליות שונה לגמרי, חברים חדשים, שרות בצבא, ומה לא. לא נראה לי שהיה לי זמן ל"משבר גיל ההתבגרות".
ופתאום - מלחמה!!!
אשתף אתכם רק במקצת מן החוויות של אותם ימים.
קראו לי למילואים עוד בימים של המתח שלפני המלחמה - כאשר עדיין לא היה ברור שום דבר. כולנו חיכינו, הצבא, וכל המדינה. המתח היה גדול.
שלב ראשון, אחי, שהיה חייל צעיר, נעקץ על ידי עקרב והובהל לבית החולים. מרוב המתח שעפעף את כולם, הם ישבו בגבול וחיכו ללא שום תנועה, והוא פשוט שיחק בחול...
באותו בוקר, ב 5.6.67 ישנתי במגורים שליד פיקוד דרום (השם שניתן למגורים האלה בזמנו - היה "וירוס". לשאלתי - הוסבר לי - שהיה איזה וירוס מסתורי שהכניס שם בנות להריון...). ובכן, ישנתי במגורים, כשהתחילו הצפירות. הסירנות היו ממוקמות בקרבת מקום. השעה 8 בבוקר. אני מתעוררת למשמע "הרעש" - ומתפלא על הצפצוף באוזניים. משפשפת את האוזניים, ומסתובבת לצד השני. חברתי לחדר - מתחילה לצעוק עלי אם אני נורמאלית :
"המלחמה מתחילה ואת מסתובבת לצד השני???"
אבא שלי מתנדב למשמר האזרחי - ומסתובב בחוץ ברחוב, דואג ששום פיסת אור לא "יברח" מחלונות של האנשים - הייתה האפלה - כל החלונות היו מלאות בנייר דבק. שלא יראו המטוסים של האויב לאן לזרוק את הפצצות...אף אחד לא חשב אז שלא יהיו שום מטוסי אויב, שלא יספיקו אפילו להמריא.
אבא שלי, כולו מלא חשיבות, מסתובב כמו טווס שמציג את נוצותיו לראווה. וזה למה? "כי זו הפעם הראשונה בחיי - שאני יכול לעשות משהו אקטיבי למעני, למען המשפחה שלי, למען האחרים"...אבא היה כבר בן 53. הוא "שירת" את הצבא ההונגרי, במחנות עבודה, החל משנת 1939 עד סוף המלחמה. ללא נשק, כמובן. תחילה, היו היהודים המשרתים וחוטבי העצים, לאחר מכן חוטבי העצים תרתי משמע - חטבו עצים במעלה ההר, היו מגלגלים אותם למטה, ואחר כך כלפי מעלה, לצהלת ההונגרים והגרמנים.
הם, היהודים היו חופרים את השוחות של החיילים הלוחמים, נמצאים בין האש של צד אחד לצד שני, עובדים במשך היום וצועדים בלילה. בחורף, ישנו בתוך השלג, ולא ידעו אף פעם מי וכמה יקומו בבוקר. וזה רק אחד מהסיפורים שלו. יש עוד הרבה, אולי אכתוב פעם על זה ספר.
אימא שלי מלבינה תוך שבוע. למרות שאני בפיקוד דרום, וכל חברי הם "מודיעין", אני לא מצליחה לקבל שום אינפורמציה לגבי מיקום היחידה של אחי. וזה למה? אחר כך התברר שאחוז מאד (מאד!) גבוה מהיחידה שלו נהרגו, וחברי פשוט התחמקו מהשאלות שלי.
אני בפיקוד. ככל שמתקדם הצבא בסיני, עוד ועוד רכבים יורדים דרומה. כולנו יוצאים החוצה לרחוב כל רגע פנוי. מהרכבים שעוברים, החיילים זורקים לנו פתק אחרי פתק, ומבקשים שנתקשר להורים, חברות, נשים שלהם להודיע שהכול בסדר. כמובן, שום פתק לא הולך לאיבוד, כל בקשה מתמלאת כמה שיותר מהר. זו עדיין הייתה תקופה שלא בכל בית היה טלפון - שלא לדבר על טלפונים סלולאריים. (נכון שקשה לדמיין את העולם ללא פלאי הטכנולוגיה המודרנית?
אנחנו מקשיבים כל הזמן לרדיו - עדיין אין טלביזיה.
בתקופה הזו לא הכרתי את הגיאוגרפיה של הארץ, חוץ מכמה טיולים שעשינו עם הכיתה. לא ידעתי מה זה "הכותל המערבי", אף פעם לא שמעתי על כך.
פתאום, אנחנו שומעים את הרב גורן מתרגש, בוכה ברדיו "הכותל המערבי בידינו". מיד אחר כך שומעים את השופר. נראה לי שעד היום הזה גם שופר לא שמעתי. (בשביל הורי, אלוהים מת באושוויץ, לכן אף פעם לא הלכנו לבית הכנסת).
ולמרות זאת, בכיתי. בכיתי מהתרגשות, יחד עם כולם. בשפה של הקונסטלציות, העבר היהודי עם כל סממניו, היה כנראה טבוע חזק בעורקי...
ולסיום: מצלצלים לי מהשער של הפיקוד, שמישהו מחפש אותי. אני רצה החוצה, נראה לי שהגעתי אחרי לא יותר מעשר שניות, אולי עפתי. אחי שם, מגודל זקן, פותח לקראתי את זרועותיו. מרים אותי גבוה, גבוה, ומסתובב איתי ככה, צוחק. אנחנו מאד מאד שמחים לראות אחד את השני. אני שמחה שהוא בריא ושלם. לפני כן קיבלתי ידיעות על חברים טובים שלי שלא הצליחו לצאת מזה בחיים...עצב גדול, ושמחה על אלה שכן חזרו, מתערבבים להם בתוכי...
אני מקווה שהצלחתי, ולו טיפה, להעביר לכם מקצת ממלחמת ששת הימים, את תחושותיי ומחשבותיי שלי.