שלח לחבר        שמור במועדפים


סיפורה של נטשה


הזדמנות נדירה לעבוד עם 3 דורות של נשים – סבתא, אימא והבת הצעירה מאד – ולהפגיש אותן
עם  האנרגיה הנשית המופלאה של הדורות הקודמים שנעלמו בערפילי המאורעות הקשים של ההיסטוריה.

 

 


 

אני רוצה לספר לכם הפעם על נטשה  (שם בדוי, כמו כן שמות של אימא של נטשה ובתה ) ובאישורה.


נטשה הגיעה לסדנה, אשר התקיימה, במקרה זה, ביישוב שבו נטשה מתגוררת.  נטשה הגיעה וביקשה לעבוד על הקשר שלה עם אימה.

התחלנו לדבר ובאופן מפתיע, לאחר מספר דקות שיחה נשמעו דפיקות בדלת, ובדלת עמדו אירנה, אימא של נטשה וסמדר, בתה בת ה – 10 של נטשה. שתי האורחות נשארו אתנו והשיחה פנתה לכיוונים אחרים. כעבור זמן מה, שאלה נטשה אם תוכל לעבוד על הקשר כשאימה ובתה נמצאות שם. עניתי לה שבוודאי שבסדר, אם הן רוצות בכך. בליבי ידעתי כי העבודה יכולה להיות מתנה גדולה לשלושתן, במיוחד בסיטואציה כזו, כשאישה ואימא שלה נמצאות ו"עובדות" ביחד. וכשגם בתה, הדור השלישי, נוכחות – זה בהחלט מצב נדיר.

ביקשתי מנטשה לבחור נציגות מקרב המשתתפות הנוספות בסדנה , נציגות שייצגו את נטשה עצמה,  אירנה אימא שלה, את סבתה של נטשה, את אם סבתה של נטשה, וכן הלאה. אני מבקשת מהנציגות לעמוד בטור, אחת מאחורי השנייה, בסדר עוקב לפי הדורות השונים.  מנקודה זו משתרר שקט, ואני מניחה לזמן לעבור. דקות ארוכות עוברות מבלי שמישהו בחדר מדבר ואני מסתכלת על כל הנציגות ומחכה.

בשלב מסוים אני רואה איזשהו שינוי בשפת הגוף של הנציגה של אירנה, מן תנועה פנימית כזו, חוסר נוחות שמתחילה להתפתח. אני חשה במשהו לא נוח בקשר שבין אירנה הנציגה ובין אימא שלה (סבתא של נטשה).  אני מבקשת מהנציגה של אירנה להסתובב אחורה ולהביט בעיני האם. בעודן מסתכלות אחת על השנייה, הנציגה של אירנה מתחילה להראות סימנים של חוסר שקט וכאב עולה על פניה.

אני פונה לאירנה האמיתית, ושואלת אותה היכן היא נולדה. "ברוסיה."  "מתי עלית ארצה?" "אחרי המלחמה." "ואיפה היית בזמן המלחמה?" "בסיביר." "בת כמה היית? כמה זמן היית שם?"  "מגיל 6 עד גיל 10." "אבא ואימא היו אתך?" "לא." (איך מגיעה ילדה קטנה לסיביר ללא הורים – זה מעורר מייד שאלות קשות.) "עם מי היית בסיביר?" "אם אנשים." "איזה אנשים?" "אני לא יודעת." "איך הגעת לשם?" "אני לא יודעת."  "איפה היו ההורים?" "היו צריכים לנסוע לעיר אחרת לסדר משהו ולחזור למחרת, והם לא חזרו אף פעם." "ואיך יצאת מסיביר?"  "אני לא יודעת." "עם מי?" "עם אנשים." "איך הגעת לארץ?" "באו אנשים מהארץ ואספו ילדים יהודים שהיו לבד."  "איפה גדלת?" "במוסדות." אני מבקשת בעדינות מאירנה – (בת 76 בקירוב), אם היא מוכנה להחליף את הנציגה שלה, לעמוד במקומה בטור של הנשים.  אירנה מסכימה ברצון והולכת לעמוד בטור. הנציגה של אימא של אירנה, בחורה גבוה ויפה כבת 30 - מביטה באירנה.

לאט, מופיע חיוך, ומעיניה קורן מבט שכולו אהבה ורוך אל אירנה.

אירנה ניגשת אל הנציגה ומלטפת את פניה ליטוף קל. "איזה מותק" היא אומרת וניכר מדבריה שאינה רואה בבחורה הצעירה ויפה שעומדת מולה, את אימה שלה. אני מבקשת מאירנה להביט על האהבה בעיניה של האישה שמולה, איזו אהבה יש בעיניה כאשר הן מתבוננות אחת בשנייה. עובר זמן רב בין המילים שאני אומרת, למילים הבאות. הרבה מאד שקט, כבוד וסבלנות רבה,  כדי לתת זמן לכל הרגשות של אירנה להתהוות לאיטן. אני אומרת לאירנה " אימך בוודאי נראתה בדיוק כך כאשר ראית אותה בפעם האחרונה לפני כ - 70 שנה, כשהיית בת 6." "נכון....." עונה אירנה... אני מוסיפה ושואלת : "ובטח היה לה בעיניים את אותו מבט אוהב כשהסתכלה עליך?... " " כן......." עונה אירנה. "תאמרי לה" , אני מבקשת, "שאת מחפשת אותה כבר 70 שנה כמעט ......." "כן........." ממלמלת אירנה. "תגידי לה כמה את מתגעגעת אליה....." אני מבקשת....אירנה ממשיכה להנהן בראשה ולומר " כן".

לאט, לאט,... אירנה מתחילה להיכנס ל"משחק התפקידים" ותוך כדי כך נראה כי היא מרשה לעצמה לשוב ולהרגיש כמו אותה ילדה קטנה שמחכה לאימא שלה. רואים את זה בשפת הגוף שלה, בעיניים שלה, בפנים שלה. לאט לאט, היא שמה את הראש שלה על החזה של הנציגה של אימא, ( שהיא הרבה יותר גבוהה ממנה). לאחר זמן מה, אירנה מרימה את הידיים שלה ומחבקת את הנציגה של האימא כשהיא ממש נתלית עליה. פניה נראות כמו פנים של ילדה קטנה ומאושרת, שסוף סוף מצאה את שחיפשה כל החיים. פניה קורנות, עם הבעה ששמורה רק לילדים.

70 שנה עברו מאז, 70 שנה. את החיוך המדהים אי אפשר אפילו לנסות ולתאר. כולנו, כל הנוכחות בחדר בהלם, חשות יראת כבוד כלפי האישה המדהימה הזו, שמוכנה לתת את עצמה כל כולה לתהליך הזה, שמוכנה להרגיש, להרגיש את אותו החלק בלב שנסגר מרוב כאב ופחד לפני כל כך הרבה זמן.....לכולנו ברור, כך אני רואה על הפנים שלהן, שאלוהים בעצמו נמצא בחדר.... אני מתבוננת מעת לעת על נטשה. אני מתבוננת בבתה הצעירה כל כך, שעדה לכל התהליך. אני רואה איך היא מסתכלת, רצינית וברור לי שהיא מבינה הכול. למרות שמה שהיא רואה הוא הרבה יותר גדול מהגיל שלה. (ואולי מהגיל של כולנו יחד)

אין לי מושג כמה זמן עובר, כך בשקט המקודש. הרגע הזה נראה כמו נצח.

כשאירנה מתנתקת לאיטה מהנציגה ששימשה לה לאם, ולו לרגעים ספורים, אני מבקשת ממנה להפנות את גבה לאם, ולעמוד ולהביט בבתה, האמיתית – (תוך כדי הדברים שתי הנטשות, האמיתית והנציגה התחלפו.) נטשה, במהלך התהליך בכתה בכי חרישי. בנקודה זו בכייה של נטשה מתגבר. אירנה מלטפת את פניה ואומרת: "ילדה שלי...". נטשה מתחילה למלמל משהו על כך שהיא בת רעה, לא טובה, ועוד כמה דברים בסגנון. אירנה מביטה בה כלא מאמינה. "איך את יכולה להגיד דבר כזה?....." היא שואלת ומפנה את מבטה למעלה. : "בטח עשיתי משהו טוב שאלוהים נתן לי אותך.... לא יכולתי לבקש בת טובה יותר ממך." הן מתחבקות ארוכות, בוכות, מתרגשות, מביטות אחת על השנייה, מתחבקות שוב ושוב.

במשך כל הזמן הזה, סמדר, בתה הקטנה של נטשה עומדת קרוב אליהן, מתבוננת בהן, רצינית.

כשהדברים נרגעים במקצת, אני מבקשת מנטשה להסתובב עם הגב לאימא שלה, ומבקשת מהבת שלה לעמוד עם הגב אל אימא שלה, בראש הטור. אני מביטה בטור הנשים של משפחתה של נטשה, שביקשה לעבוד על היחסים שלה עם אימא שלה. עומדות שם בטור – הבת של נטשה, ילדה בת 10, נטשה, אימא שלה, אישה בת 76, נציגה של סבתה שלה, של סבתא רבה שלה, ושל סבתא רבתה, ואימא שלה. עומדות שם אחת אחרי השנייה, 7 דורות של נשים, חזקות וזקופות, גאות. אני מבקשת מהן לשים את הידיים אחת על שכמות רעותה, ולהעביר את האנרגיה הנשית, את כל האהבה שלהן, את כל העוצמה שלהן הלאה, קדימה, לילדה הקטנה והאמיצה הזו. אחת יותר יפה ומדהימה מהשנייה. אפשר כמעט לראות את האנרגיה עוברת מאחת לשנייה, קדימה. יש עוצמה אדירה בשקט הרגוע הזה..... אחרי הרבה זמן , אני שואלת בשקט את הילדה אם היא מרגישה את זה – והיא מהנהנת בעדינות בשיא הרצינות. ולי ברור שהיא יודעת בדיוק רב את הכול. היא פשוט יודעת.

בשלב מסוים, אירנה שמה את ראשה על הכתף של נטשה, מחבקת אותה מאחור. אני ממתינה זמן מה, נותנת לה להרגיש, ואז, בעדינות, תומכת בה להתיישר ומנחה אותה לאפשר לעצמה להישען אחורה, על הנציגה של אימא שלה.

"תפקיד של אימא זה לתת תמיכה מאחור לילד שלה. על הילדה להישען על ההורים שלה, אחורה, ולא קדימה על הילדים שלה", אני אומרת לה. והאישה הבוגרת הזו נשענת לאחור, שמה את ראשה ואת כל גופה לאחור, על אימה, סומכת ורגועה, סופגת ונושמת את הרגע, את התחושה שחיכתה לה כל כך הרבה זמן. פניה קורנות.

לפני שאנחנו נפרדות, אירנה מחבקת אותי ומספרת לי שבמשך השנים קיבלה טיפולים שונים, וזה לא עזר.

"זה מה שהיו צריכים לעשות אתנו".

הסדנה הנ"ל נערכה לפני כשנה.

לפני כחצי שנה דיברתי עם נטשה בטלפון והיא סיפרה לי שהקשר בינה ובין האם השתנה,

שהיום הן במקום שונה לגמרי.

הסדנאות הבאות

 

הכניסו את שמכם וכתובת הדואר האלקטרוני שלכם וקבלו מידע שוטף אודות הסדנאות הבאות.

קטרינה פרקש - מנחה
רח' בורוכוב 4
קרית טבעון.
טל: 077-7835095
נייד: 052-2488795

Powered by Artvision | Truppo Websites